האוניברסיטה העברית בירושלים

‎בפסגת הר הצופים - סיור היסטורי בקמפוס האוניברסיטה 24 ביולי 1918 (ט"ו באב תרע"ח) היה יום חג לאנשי התנועה הציונית וליהודי ירושלים. ביום זה הונחו בחלקת האוניברסיטה שבהר הצופים אבני פינה לייסודה. יותר מתשעים שנה חלפו מאז, והארץ והאוניברסיטה ידעו תהפוכות רבות. אנו מזמינים אתכם לצאת עמנו למסע היסטורי אל פסגת הר הצופים. האתרים הנמצאים במרחק נגיעה מכאן מספרים על חזון הקמת האוניברסיטה ועל דרך התפתחותה לאורך תקופת המנדט עד מלחמת העצמאות (1948) שבה גלתה האוניברסיטה מההר. נתחיל את הסיור במבואת קומת הכניסה לבניין המנהלה (סמוך לפורום) מול הציור של טקס הפתיחה של האוניברסיטה. לצייר את הרגע הציור מתעד את טקס הפתיחה הרשמית של האוניברסיטה העברית ב-1 באפריל 1925. הטקס היה אירוע ציוני רב משתתפים, מהבולטים שידעה הארץ בתקופת המנדט. 
הדיונים בדבר הקמתה של אוניברסיטה יהודית החלו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. באותה עת בלטה הצעתו של פרופ' הרמן שפירא להקים בית מדרש ושמו "תחכמוני" בלב המושבות העבריות. ההצעה שהוצגה כבר בקונגרס הציוני הראשון (1897) קבעה כי לאוניברסיטה נועד תפקיד מרכזי במעשה הציוני. חיזוק לתפיסה זו ניתן בחוברת "בית ספר גבוה יהודי" שפרסמו בשנת 1903 חיים ויצמן, מרטין בובר וברטולד פייבל. בחוברת גובש הרעיון לייסודה של האוניברסיטה, ומחבריה ראו בה גורם מהפכני שיביא עמו מודרניזציה לעם היהודי. בשנת 1913 קיבלה ההסתדרות הציונית החלטה על הקמת אוניברסיטה. ערב מלחמת העולם הראשונה נרכשה חלקת קרקע בהר הצופים בעבור האוניברסיטה, ואולם עקב המלחמה נדחה מעשה ההקמה. הצייר ליאופולד פיליכובסקי (Pilichowski) הנציח בציורו את נאומו של הלורד ארתור ג'יימס בלפור. הלורד בלפור, אורח הכבוד בטקס, סיים את נאומו במילים: "אני מכריז עתה על פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים". מלאכת הציור נמשכה כשנתיים ימים ואגדות מספר נקשרו בה. על פי אחת מהן פיליכובסקי עצמו לא נכח בטקס, אלא הגיע אל העיר יומיים לאחר מכן וצייר את הטקס לפי צילומים בשחור לבן. הוא הקפיד לצייר את בימת הכבוד לפרטיה, ואכן אפשר לזהות בה אישים רבים וחשובים שהשתתפו באירוע. בקהל נראית דמותו של הצייר טרוד במלאכתו. 

לפני שנתאר את הקמת המבנים, המכונים והפקולטות באוניברסיטה, נשוב לראשית הדרך אל המקום שבו הכול התחיל: אתר אבני הפינה. האתר נמצא בגינת הכניסה לבניין האקדמיה לאמנות בצלאל (מזרח) מאחורי אולמות טבע. אתר אבני הפינה  בְּמקום זה, נוכח פני המדבר, בקצה החלקה שרכשה ההסתדרות הציונית, הונחו אבני הפינה של האוניברסיטה. מיד לאחר קבלת אישור משלטונות הצבא הבריטי, הוטלה עבודת התכנון וההפקה על ועדה מיוחדת בראשותו של מרדכי בן הלל הכהן (סופר ועסקן ציוני). במקום אבן פינה אחת, הוחלט להניח שתים-עשרה אבנים כמניין שבטי ישראל, אך לבסוף בלחץ גופים מהיישוב היהודי נוספו עוד אבנים.
לקראת השעה חמש אחר הצהריים, מועד הטקס, התקבצו ובאו אלפים מכל רחבי הארץ ובהם המופתי של ירושלים והגנרל אדמונד אלנבי. משמר כבוד של חיילי הגדודים העבריים קיבל את האורחים המכובדים. לקול שירת המקהלה ירד ויצמן למקום החפירה של אבני הפינה והניח את האבן הראשונה בשם התנועה הציונית. כשתמה הנחת האבנים, הונחה עליהן מגילת היסוד. לאחר מכן, נאם ויצמן ונקראו מכתבי ברכה. אף שנודעה חשיבות לאבני הפינה וגם הוקם להן גלעד (1920), כבר במחצית השנייה של שנות העשרים לא נותר זכר לקיומן. אם פורקו לצורכי הרחבת הקמפוס, הונחו ביסודותיהם של מבנים חדשים שנבנו בהר, או שמא נגנבו – איש אינו יודע. נתקדם לעבר מקום טקס הפתיחה של האוניברסיטה (1925). נטפס לעבר מבני המכון ליהדות זמננו. נעבור בין המבנים ונהנה מצל האורנים. כאן הייתה חצר האחוזה של משפחת היל, שממנה נרכש השטח להקמת האוניברסיטה.

3. מאחוזה למכוני האוניברסיטה מוסדותיה הראשונים של האוניברסיטה שכנו בבנייני אחוזת משפחת היל מליברפול שבאנגליה ובאחרים שהוקמו בשטח האחוזה. בני הזוג היל הקימו כאן בסוף המאה התשע-עשרה אחוזת קיץ ונהגו לבלות בה מדי שנה בשנה. ערב מלחמת העולם הראשונה מצא ד"ר ארתור רופין מהמשרד הארץ ישראלי את חלקת הקרקע הזו מתאימה להקמת אוניברסיטה. בתרומתו של הנדבן יצחק לייב גולדברג החלה פעילות הרכישה, והסתיימה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ביולי 1920. בפברואר 1923 הגיע פרופסור אלברט איינשטיין לשטח המיועד לאוניברסיטה, במסגרת מסעו בארץ וקידום רעיון הקמת האוניברסיטה. במקום זה נשא איינשטיין דברים בשפה הצרפתית על תורת היחסות הכללית, לא לפני שהתנצל בפני הקהל על שאינו דובר עברית. הרצאתו הייתה להרצאה המדעית הראשונה שניתנה באוניברסיטה העברית. הבניין המרכזי באחוזת היל עבר שינויים בתכנון הארכיטקטוני כדי להתאימו לשימוש המכון לכימיה. לימים הורחב הבניין והוקמו לידו המכון למיקרוביולוגיה, המכון למתמטיקה (אפשר לזהות את הבניין על פי משפט פיתגורס החקוק באבן מעל דלת הכניסה) והמכון לפיזיקה (המשולב כיום בתוך בניין בצלאל). הקמת המכונים סימלה את דרכה המדעית של האוניברסיטה שנבנתה לפי המודל האירופי של מוסד מחקר. נתקדם לעבר מקום טקס הפתיחה של האוניברסיטה. לפני המסדרון המקורה המוביל לבית הלל נפנה שמאלה ונרד במדרגות, נפנה שוב שמאלה לעבר התאטרון (הידוע בשם אמפיתאטרון) עד שנגיע לשעריו ונחזה ביופיו המרהיב של המקום ובנוף הניבט ממנו. תאטרון המעלות (האמפיתאטרון) נוף המדבר נבחר לשמש תפאורה לטקס הפתיחה הרשמי של האוניברסיטה, כמו באירוע הנחת אבני הפינה. פתיחת הטקס נקבעה לאחר הצהריים, שעה שהשמש נוטה מערבה. על גבי המדרון הוקמו טרסות ישיבה ובמורד – בימת הכבוד. במסגרת ההכנות לטקס נשלחו כמה צעירים לרקוד על הבימה כדי לבדוק את מידת יציבותה. על בימת עץ, בלא מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה: הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הד"ר חיים ויצמן; הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל והמשורר חיים נחמן ביאליק. ביאליק בירך בשם הוועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל: "חלונות הבית הזה ושעריו יהיו אפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות". במקום שתוכנן בראשונה בידי האדריכל פריץ קורנברג הוקמו כעבור שנים ספסלי קבע במדרון ובימה בסגנון רומי (תכנון: האדריכל בנימין צ'ייקין) שמתנוסס עליה שמה של האוניברסיטה ומתחתיה אולמות ומחסנים. מאז אירוע הפתיחה ועד היום, להוציא תשע-עשרה שנים שבהן הייתה העיר מחולקת, משמש התאטרון למקום הכינוסים המרכזי של האוניברסיטה. ב-28 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, אירח התאטרון את טקס הענקת תוארי דוקטור ודוקטור לשם כבוד, טקס שבו הוענק תואר דוקטור לשם כבוד לרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין.

נפנה אל רחבת פרנק סנטרה. סמוך לבניין בית הלל נבחין משמאל בבניין המכון לארכאולוגיה שעליו מתנוסס השלט "בית נְכוֹת לעתיקות היהודים". הרחבה שלפני הבניין נבנתה על תוואי הדרך ההיסטורית בואכה הר הזיתים. בית הנְכוֹת שהיה למכון ‎בית הנְכוֹת, המשמש את המכון לארכאולוגיה, נחנך בשנת 1941. הקמת הבניין התאפשרה בזכות תרומה נדיבה של גדליהו קוטשר מדרום אפריקה, והוא יועד לשמש מבנה לחוג לארכאולוגיה ומוזיאון. 
אירועי מלחמת העולם השנייה, מצוקות תקציב וחוסר סיוע של מוסדות האוניברסיטה הקשו על פיתוח בית הנְכוֹת. אף על פי כן הצליחו פרופ' אליעזר ליפא סוקניק (לימים מגלה המגילות הגנוזות) וצוותו לאחסן בו ממצאים רבים המשמשים עד היום בסיס למחקר ולהוראה של ארכאולוגיה.
בתוך הגינה, מתחת לשלט הנושא את שם הבית, נמצאת אחת מאבני היסוד של הבניין. האבן נלקחה באופן סמלי מחפירות החומה השלישית בירושלים. ערב מלחמת העצמאות נעשו ההכנות לפתיחת מוזיאון במקום, ואולם עקב מאורעות המלחמה התכנית התבטלה, הממצאים הורדו לעיר והושבו רק אחרי 1967. ‎
לפני הקמתו של בית הנְכוֹת, נבנה ממערב לדרך מועדון סטודנטים. כדי לזהותו מומלץ להתקדם צפונה ולפנות שמאלה בשביל היורד לעבר מבנה הקמפוס החדש. מצד שמאל נבחין בבניין שכיוונו מזרח-מערב ובחלקו המזרחי מרפסת.בחלקו העליון של הקיר הצפוני בולטים פתחי אוורור עגולים שתכנן הארכיטקט הנודע אריך מנדלסון. מועדון הסטודנטים בניין זה שהשקיף על העיר ירושלים נועד למועדון הסטודנטים של האוניברסיטה. על ייעוד השטח ניטש ויכוח נוקב בין הסטודנטים להנהלת האוניברסיטה. הסטודנטים ביקשו להקים במקום מעונות ואילו הנהלת האוניברסיטה התנגדה מחשש שתיפגע יוקרת המוסד. גם ועדה משותפת שדנה בסוגיה המליצה לבנות מעונות סטודנטים. ואולם ביולי 1935, אחרי עשור, הונחה אבן הפינה למועדון, ובפברואר 1937 נחנך המועדון ובו חדר קריאה וחדר עישון, חדר מורים וחדר סטודנטים. ‎נחזור לרחבת פרנק סינטרה. בצד שמאל (בכיוון צפון-מערב) נראה בניין אבן ומעליו מתנוססת כיפה לבנה. מתחת לכיפה היה חדרו של נְגיד האוניברסיטה, לימים נשיאהּ הראשון הדוקטור יהודה לייב מאגנס. מחדרו שעל הגג השקיף מאגנס על פני העיר והאוניברסיטה. נתקדם לעבר הבניין ונעצור מחוץ לארקדה (מעבר מקורה מקושת) המחברת את בניין הספרייה הלאומית (משמאל) לבניין המכון למדעי היהדות ומדעי הרוח הכלליים (מימין). שני הבניינים היו בעבר הבולטים ביותר בנוף ההר וכיום הם משמשים את הפקולטה למשפטים. בגינה הנטועה בחזית המבנים (בכיוון מזרח) נערך טקס החזרה אל ההר ב-9 ביוני 1967, עוד בטרם הסתיימה מלחמת ששת הימים. ספרייה בהר ‎בשנת 1918 קיבלה ההסתדרות הציונית חסות על ספריית בית מדרש אברבנאל מתוך כוונה להסב אותה לספרייה לאומית. כעבור שלוש שנים לערך, נחתם הסכם בין ההסתדרות הציונית לקרן וולפסון, בדבר הקמת בניין לספרייה מכספי עיזבונו של נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון. ביולי 1926 הונחה אבן הפינה לבניין בתכנונם של האדריכלים פטריק גדס, פרנק מירס ובנימין צ'ייקין. הבניין הותאם למבנה הטופוגרפי של החלקה בכיוון צפון-דרום. ואולם הבנייה התעכבה, עקב קריסתה של חברת הבנייה "סולל בונה" ורעידת אדמה שהתרחשה ב-1927 בארץ ובירושלים והסבה נזקים ליסודות הבניין. באפריל 1930 ניצב על ההר בניין הספרייה עשוי אבן מסותתת ולראשו כיפה. ‎
ניכנס אל בניין הפקולטה למשפטים ונפנה שמאלה למסדרון המוביל אל בניין הספרייה. בדרכנו נבחין בצד ימין (מערב) בכתובת המציינת את שמו של המבנה ואת שנת הקמתו. עוד נוכל להבחין באיכות הבנייה ובמאפייניה. נעלה במדרגות אל אולם הכניסה, המשמש היום את ספריית משפטים. אף שעבר שינויים בעיצובו הפנימי נוכל להתרשם מגודלו של האולם. ‎אולם הקריאה כלל מאה וארבעים מקומות ישיבה והיו בו חמישים וחמישה אלף ספרים לערך. בבניין היה מרחב אחסון מיוחד, בתנאי אוורור נאותים, לעוד כשלוש מאות אלף ספרים. העברת הספרים מהעיר לבניין החדש החלה ביוני 1929. בשל המאורעות שפקדו את הארץ, התקיים טקס הפתיחה הרשמי באיחור של כמעט שנה, ב-15 באפריל 1930.
האולם המרכזי של הספרייה שימש מיום הקמתו לכינוסים ולאירועים, ובכל שנה התקיימו בו טקסים לציון פתיחת שנת הלימודים. מ-1948 עד 1967, שנים שלא הייתה בהן פעילות בקמפוס, הועברו מבית הספרים אוספים רבים למחלקות האוניברסיטה שהיו פזורות בעיר ולאחר מכן לבית הספרים הלאומי החדש שנבנה בגבעת רם. ‎נשוב דרך המסדרון אל הבניין הסמוך, שהוקם בקו אחד עם בניין הספרייה, בניין המכון למדעי היהדות. בחלל הכניסה עיצוב מרשים: תקרה גבוהה וקירות מצופים שיש. במרפסת הקומה השנייה הפונה אל המְבוֹאָה נקבע סורֵג ברזל מעוטר בסמלי שנים-עשר השבטים. האולם המרכזי היה בקומת הכניסה מול הפתח, ובימת המרצה דמתה לקשת קמורה בקיר המעוגל. ‎בניין למדעי הרוח ‎המכון למדעי היהדות החל לפעול בדצמבר 1924, חודשים אחדים לפני טקס הפתיחה הרשמי של האוניברסיטה. הקמת הבניין התאפשרה בזכות תרומתה של משפחת רוזנבלום מארה"ב לזכר אבי המשפחה סול רוזנבלום שגייס תרומות להקמת המכון ולפיתוחו והרים תרומה לספריית המכון. בניית המכון ידעה עיכובים רבים, הן בשל דרישות משפחת רוזנבלום בעניין תכניות הבנייה, הן בשל אי הסכמה בנוגע לתכנית המתאימה. ‎
במרוצת השנים נעשו שינויים רבים, תוספות והתאמות בחדרי הבניין השונים. האולם הראשי שימש לא רק להוראה אלא גם לכינוסים ציבוריים, לאומיים ואקדמיים ולנשפים ולפעילויות תרבות של סטודנטים. נלך מעט לאורך המסדרון בקומת הכניסה ובקומה העליונה. ‎באוקטובר 1940, עוד בטרם הסתיימו פעולות הבנייה, אכלסה האוניברסיטה את הבניין עקב מחסור חמור בחדרי הוראה ומחקר. עד לסוף תקופת המנדט אירח המכון במבנהו את המכון למדעי המזרח ואת הפקולטה למדעי הרוח שהוקמה בשנת 1928. שילוב זה של מכון ופקולטה מעיד על השינוי שהתרחש באוניברסיטה במהלך התקופה ועל המעבר מאוניברסיטה של מכוני מחקר לאוניברסיטה המקיימת גם פעילות הוראה. ‎
נצא מבניין משפטים ונרד לכביש שמעברו השני הגן הבוטני. ניכנס לגן הבוטני מהכניסה הראשית, מול בניין המנהלה (מקום תחילת הסיור). נעבור ברֵכת מים ומשם נמשיך בשביל הגן ימינה עד לרחבה גדולה. ממערב לרחבה נמצאת מערת ניקנור. פנתאון בגן ‎בשנת 1902 נמצאה סמוך לאחוזת גריי היל בהר הצופים מערת קבורה. המערה נחפרה ותוארכה לתקופת בית שני. פענוח כתובת שנמצאה על אחת הגלוסקמות במערה גילה כי המערה שייכת למשפחת ניקנור מאלכסנדרייה שאביה נודע בתרומתן של שתי דלתות נחושת לבית המקדש. רק לאחר הקמת האוניברסיטה הייתה למערה עדנה והועלה הרעיון להשתמש בה ובשטח הסמוך אליה להקמת פנתאון לאומי. הרקע להצעה היה דיון שהתקיים בהנהלה הציונית על העלאת עצמותיו של הרצל לקבורה בארץ ישראל. בשנת 1934 הועלו ארצה עצמותיו של יהודה לייב (ליאו) פינסקר, ממנהיגי "חובבי ציון", והועברו למערת ניקנור. שבע שנים לאחר מכן נקבר במערה, על פי צוואתו, יו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין. באותה עת שב והתעורר דיון על עתיד המערה ועל שימור הקברים בה. כעבור שנה הוגשה תכנית לשיפוץ המערה ולשיקומה למניעת קריסתה. עבודות התחזוקה במערה נעשו לפי תכניות של קרל רובין ובסיומן תם למעשה השימוש במערה לקבורה. האוניברסיטה התנגדה לרעיון הקמת הפנתאון והוא נגנז עם נטישת ההר עקב מלחמת העצמאות. ‎נצא מהרחבה ונטייל בין שבילי הגן. ‎הגן הבוטני קרוב למועד פתיחת האוניברסיטה החלו הכנות לנטיעת גן בוטני "מדעי יישומי" לזכרו של מונטגיו למפורט. אביו של המנוח תרם את חלקת האדמה של המשפחה בהר הצופים לטובת נטיעתו של גן סמוך לבית הקברות הצבאי הבריטי. ואולם התכנית לנטיעת גן נדחתה בשל קשיים בוטניים ואחרים, ובהם דרישתה של ממשלת אוסטרליה שעצי הגן לא יפגעו בנוף הנשקף מבית הקברות. אחרי כמה שנים נמצא שטח מתאים לגן בתחומי האוניברסיטה. שש שנים (מ-1932 עד 1938) עסק הבוטנאי אלכסנדר איג במלאכת עיצוב הגן במתכונת "פיטוגאוגרפית ארץ-ישראלית", המדגישה את הזיקה בין חברות הצומח לתנאים הגאוגרפיים. ממשיכי דרכו של איג פעלו לשמר את האוסף הארץ-ישראלי שבגן ואת שדרת ברושים 'משברי רוח' לאורך הדרך בין הכניסה הראשית לאוניברסיטה ולגן. כמו כן נטעו נטיעות חדשות, כגון: חלקת גאופיטים וצמחי פקעת. לאחר מלחמת ששת הימים נקבע כי הגן יוגדר "שטח ירוק" בקמפוס וישמש גם לצורכי מחקר והוראה. בשנים 2008-2007 נעשו בגן עבודות פיתוח, שימור ושילוט. בנוף העירוני של ירושלים, הגן הבוטני בהר הצופים הוא פינת חמד קסומה. :‎כתיבה ‎ד"ר אסף זלצר, המחלקה ללימודי הוראה, בית הספר לחינוך, בליווי חברי הוועדה לתולדות האוניברסיטה פרופ' חגית לבסקי ופרופ' יהושע בן-אריה.

בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לדוברות, הר הצופים ירושלים 91905 ‎עורכת אחראית: אורית סוליציאנו עריכה: אסתר טל הפקה: רבקה יובל עיצוב גרפי: יובל חפץ