כנסיית מרקוס הקדוש (סנט מרק)

זהו מרכז העדה הסורית-אורתודוקסית הנקראת "סיריאנית", אשר נוסדה על ידי השליח פטרוס (שמעון), ואורגנה במאה השישית בהנהגתו של הבישוף יעקב בראדוס. לכן גם כונו בעבר "יעקוביטים".

באלף הראשון לספירה היו הסיריאנים ידועים בקשריהם עם השליטים המוסלמים, על כן הם הצליחו לבסס את נוכחותם בירושלים ובארץ הקודש, לרכוש שטחים ולהקים מנזרים וכנסיות במקומות הקדושים לנצרות.

כהני הדת הסוריים דוברים ניב של הלשון הסורית הקדומה – ארמית. אמנם בחיי היום יום של הקהילה השפה המדוברת היא ערבית, אך הפולחן בכנסייה משמר נוסח קדום וכולל תפילות בארמית הסורית.

הכנסייה הסיריאנית היא אחת מארבע הכנסיות אשר פרשו מהכנסייה האורתודוכסית (האחרות הן הכנסייה הארמנית, הכנסייה האתיופיות והכנסייה הקופטית), לאחר ועידת כלקדון בשנת 451, עקב ויכוח בנוגע לאחדות טבעו של ישו.

הכנסייה נתונה למרות הפטריארך הסיריאני אשר מקום מושבו בדמשק, כאן במנזר יושב הבישוף.

ניתן להיכנס מבעד השער אל הרחבה הפנימית, ממנה הכניסה אל הכנסייה הסורית. על פי אמונת הסיריאנים, כאן היה ביתו של השליח יוחנן המכונה מרק / מרקוס, כאן רחץ ישו את רגלי השליחים וזהו מקום הסעודה האחרונה (בניגוד לשאר העדות הנוצריות הרואות בהר ציון את מקום הסעודה האחרונה).

על אחד העמודים כתובת סורית מהמאה השישית: "זהו ביתה של מרים אם יוחנן הנקרא מרקוס".

בכנסייה מראים את אגן הטבילה של מרים ואת דיוקנה שצויר בידי השליח לוקס.