בסדרה זו נבחן את דרכי הכוונה של מקובלים מראשית העת החדשה דרך הדימויים שבהם תיארו את התפילה. בניגוד לתפיסה הקלאסית של האל כמלך כל־יכול, כתבי המקובלים מדמים את התפילה להנעת מגנט, לרישום במראה, לקידוח מים, לצירוף מתכות ואף להנעת הזרע העליון היוצר ייחוד בין הזכר והנקבה האלוהיים. דימויים אלו קשורים לשיח המאגי־מדעי־רפואי של זמנם, ומציגים תפיסה רדיקלית של האדם כבעל כוח פעולה ממשי, בעוד האלוהות מתוארת כחסרה וזקוקה להפעלתו.
מתוך כך נפתח דיון רחב בשאלות של פעולה וכוח, וביחס בין שינוי בעולמות העליונים לבין התממשותו במציאות האנושית.
