חומרים בעירים הם חומרים הניצתים בקלות וממשיכים לבעור גם לאחר הרחקתם ממקור האש.
ככאלה, הם אוצרים בתוכם לא רק את סכנת ההתלקחות, אלא גם את השְׂרֵפה עצמה, את משכה, תוצריה ומִכְווֹתיה.
העבודות בתערוכה, חלקן יצירות מוכרות וחלקן מוצגות לראשונה, משקפות את אותו מנעד מאיים: בין פוטנציאל ההצתה לבין האפקט המכלה של הלהבות, בין האנרגיה הכבושה על סף התפרצות לשרידים שמותירה הדליקה אחריה.
מראות ומאורעות השנה החולפת היו, ועודם, דחוסים בנוכחותה הקונקרטית והמטאפורית של אש. מושג האש בתרבות הישראלית, כותב חוקר האמנות גדעון עפרת, הוא דימוי עומק: הוא מלובה במיתוס הסנה הבוער, באש המזבח ואש העקידה, בטראומת העיירה הבוערת ושואת המשרפות, בתוגת אש התמיד, האוּד המוצל, ונר ה׳יזכור׳; ומלווה באתוסים הדתיים והלאומיים של מדורות ל״ג בעומר, בקומזיצים ובכתובות האש של תנועות הנוער, בטקסי הדלקת המשואות, בשרפות ביערות הקרן הקיימת, בשטחי האש הצה"ליים, בתמרות העשן של המלחמות, בתבערות האינתיפדות, ובאש הזרה שמאכלת בתים, יישובים ובני אדם.
אולם השפה החזותית שמאמצות היצירות המוצגות חפה מהפאתוס שמזמין נושא טעון זה. במקום זאת, הן מתבססות על רגישויות חומריות ומדיומאליות ועל אסטרטגיות של הפשטה, שיבוש והזרה בכדי לבטא תחושת אסון ומועקה.
באמצעות אסתטיקה של זירת פשע, הנשענת על רמזים ועקבות או מייצרת דריכות ואי-שקט, ובפרט דרך היעדרה המורגש של נוכחות אנושית, חושפים האמנים והאמניות בתערוכה את האופנים שבהן האש ומטעניה משמשים ביטוי לתהליכי התפרקות, השחתה מוסרית וזילות חיי אדם.
