בסדרת עבודות אינטימית ומפתיעה, יונתן רון מציג ציורי שמן של פיתות – אך לא כפי שהכרנו אותן. בניגוד לדימוי של המאפה הפשוט, הזמין והעממי – הפיתה הבארוקית של רון משדרת הדר, דרמה ונוכחות מונומנטלית. על הגבול שבין טבע דומם לדיוקן, היא מתוארת בתקריב דרמטי ואקצרה חזקה, שמעניקים לה מעמד כמעט איקוני. בתנוחות ובגוונים העשירים שלהן, הפיתות של רון מאזכרות יצירות מופת קלאסיות כמו הקינה על מות ישו של מנטניה וישו המת בקבר של הולביין, ומקבלות ממד כמעט קדוש.
אך בניגוד ללחם הקודש, לחלת השבת או למצה של פסח, הפיתה אינה מאכל טקסי או דתי. להפך – היא לחם של חולין, מזונה של השכבות הפשוטות בחברה, אוכל רחוב סתמי כמעט, כזה שמתקשר ישירות אל היומיומי והבלתי אמצעי – "החיים עצמם בפיתה", כהגדרת הביטוי העממי. אך כאשר היא מונצחת בעבודותיו של רון, החולין הופך לפורטרט מונומנטלי, וזיכרון ילדותו על סבו, מוכר פלאפל בשוק מחנה יהודה, מקבל הילת נצח כמעט מדיטטיבית.
אבל הפיתה של רון היא לא רק זיכרון אישי – היא גם דימוי תרבותי ופוליטי טעון.
כמאכל בסיסי במטבח הישראלי והפלסטיני כאחד, היא עומדת בלב מחלוקות על ניכוס תרבותי, נישול זהותי – אך גם על דו-קיום ושלום. היא שימשה ככלי ענישה לאסירים ביטחוניים, אך גם הפכה לסמל מחאה קורע לב במאבק לשחרור החטופים. בעבודותיו של רון, הפיתות מרחפות על רקע נייטרלי, מופשטות – כביכול מנותקות מהמשמעויות הסימבוליות שלהן. אך דווקא ההזרה הזו, הפרספקטיבות החדות והגוונים המפוחמים מעניקים להן כוח רגשי חדש.
"יונתן רון – פיתות" היא תערוכה שמעוררת מחשבה, הופכת את המוכר לגדול מהחיים, ומזמינה את הצופים להתבונן מחדש במה שנדמה לנו כל כך יומיומי.
מוזיאון על התפר. חוויה שלא כדאי לפספס.
