כוחה של אנדרטה – בין זיכרון להווה
אנדרטאות ואתרי הנצחה נבנים מתוך כוונה להשתמר לנצח, להוות עדות חיה לרגעים מכוננים בהיסטוריה. הן מכבדות את העבר – בין אם הוא משותף, שנוי במחלוקת או מורכב – אך עוצמתן האמיתית אינה טמונה רק במה שהן מציינות, אלא ברגשות, במחשבות ובפעולות שהן מעוררות.
לכל אנדרטה יש משמעות שונה עבור אנשים שונים. היא יכולה להשרות תקווה, לעורר השראה, להרתיע או לחזק תחושת זהות ושייכות. אך מעבר לכך, מונומנטים אינם רק סמלים סטטיים של העבר – הם גם כלים רבי-עוצמה בעיצוב תפיסות היסטוריות, בגיבוש עמדות פוליטיות, ובהשפעה על הנרטיב החברתי של ההווה והעתיד.
התנגשות בין נרטיבים – אמנות, זיכרון ומחאה
מתחים ורעיונות אלו עומדים במרכז יצירתו של יואב חורש, אשר מתעד רגע מכריע בהיסטוריה המורכבת של אנדרטאות הקונפדרציה בארצות הברית. פסלים אלו, המנציחים את מנהיגי ומורשת הקונפדרציה – אחת-עשרה המדינות תומכות העבדות שפרשו מהאיחוד ב-1861 וגרמו לפרוץ מלחמת האזרחים – הוצבו במטרה לשמר את גאוות הדרום לאחר תבוסתו.
אולם משמעותם חורגת מהנצחת העבר; הם הפכו לחלק מהשיח הפוליטי והחברתי העכשווי. האידיאולוגיה שעמדה מאחוריהם – נרטיב "המטרה האבודה" (Lost Cause) – ביקשה להציג את מלחמת האזרחים כמאבק אצילי על זכויות המדינות, תוך טשטוש מקומה המרכזי של העבדות במלחמה. אלא שהמציאות העכשווית טוענת את המונומנטים הללו במשמעות שונה לחלוטין – כזו שמציתה דיון ציבורי סוער על זיכרון, כוח וצדק.
בין דימוי למציאות – צילום שמעצב תפיסה
באמצעות מצלמת פילם בפורמט גדול וטכניקות הדפס כסף מסורתיות, חורש מדגיש את המטען ההיסטורי הטמון במרחבים אלה. צילומי השחור-לבן יוצרים ניגוד חד בין הכבדות של הפסלים הקלאסיים לבין הרוח התוססת של התרבות האפרו-אמריקאית, המתבטאת בגרפיטי, חפצי זיכרון בעבודת יד ומסרים ספונטניים של מחאה.
המתח החזותי הזה ממחיש את ההתנגשות שבין נרטיבים מנוגדים: אנדרטאות שנבנו לסמל עוצמה וסדר, אל מול מחאות שהפכו אותן לזירות זיכרון חיות – מוקדי התרסה, זעקה לשינוי, והבעת אבל קולקטיבי.
הצילום של חורש אינו רק תיעוד היסטורי – הוא הצהרה אמנותית שמאתגרת את הצופה לבחון מחדש את הקשר בין עבר, הווה וזהות.
"יואב חורש – מונומנטים" היא לא רק תערוכה – זו הזמנה להעמיק, לחשוב ולראות את ההיסטוריה בעיניים חדשות.
